יום ההולדת של הקיסר, האקווינוקס הסתווי ועוד איזה חג שפרח מזכרוני הסתדרו השנה זה בצד זה ויצרו, בתוספת סוף השבוע, חופש של חמישה ימים.
השמש עדיין חמה בשעות היום אבל עם רדת החשיכה אצבעות רפאים קרירות חודרות מבעד לשמיכה ומזכירות לנו שעוד מעט נתגעגע לימים החמים. חשבנו לסוע דרומה עם האופנוע החדש אבל תחזית מזג אוויר שיכנעה אותנו להכנס לקופסא בשש בבוקר ולהתחיל בנסיעה לקגושימה, עיר של כחצי מליון תושבים היושבת למרגלות אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם בקצה הדרומי של האי קיושו.
היפנית מנמנמת לידי ואני טוחן עוגיות אוריאו בשילוב קטלני של קוקה קולה, מקשיב למוזיקה ומביט בנוף של דרום האי. חורשות במבוק משתרעות בטלאים בין עצי הארז וכעבור שעתיים אנחנו מגיעים לכביש המתפתל שיורד בדרמטיות לעבר החוף, כמו כביש סדום רק עם הרבה יותר עצים וירוק בשוליים והרבה פחות נהגי משאיות ואופנוענים עם משאלת מוות.
סאקורהג'ימה מתנשא מעל המפרץ המפריד את מורדותיו החשופים, המתים של ההר מהעיר הגדולה. על הפסגה רובץ ענן של עשן,קיטור ושאר גזים לא ידידותיים. ביום כזה ללא רוח האפר לא מתפזר ונופל על העיר כמו שלג אבל בימים אחרים מתעוררים התושבים לעיר באפור:
תמונה ישנה שמצאתי ברשת
החג הארוך מוציא מהבית הרבה משפחות יפניות ולמרות שאנחנו מגיעים לשערי גן איסו טיי-אן בשעה די מוקדמת, גדודים של מבקרים כבר כובשים את השבילים של הגן היפני העתיק.
על משפחת שימאזו אשר שלטה בדרום קיושו בתקופה הפיאודלית כתבתי בפרקים של סאיגו טאקאמורי, הסאמוראי האחרון. ראש המשפחה נשא בתואר דאימיו, המקביל אולי לנסיך, רוזן או דוכס באירופה. בתמורה לנאמנות לשוגון, המנהיג הצבאי העליון ביפן קיבל הדאימיו עצמאות כמעט מוחלטת בניהול השטח שבשליטתו. כזכור, מדובר באחד המחוזות הלוחמניים ביותר ביפן כולה בו כמות הסמוראים ביחס לפשוטי העם היה הגבוה ביותר. שבט שימאזו שישב על הקצה הדרומי ביותר של יפן נהנה מקשרים דיפלומטיים עם העולם החיצון, חלקם בידיעת השוגון וחלקם בסתר. איי אוקינאווה שנחשבו לחלק מסין הקיסרית הפכו דה פאקטו לקולוניה של יפן בעזרת השפעתם הקרובה של אנשי שימאזו. הסחר בסוכר שהגיע מאוקינאווה העשיר את השבט שלא הסתפק בכך ואף הרוויח מסחר לא חוקי בתקופת הסאקוק - הסגר מרצון שהנהיג כס השוגון החל מהמאה ה-17.
הגן בו נמצא אחוזת משפחת שימאזו משתרע על שטח ענק ומציג מבנים מיוחדים, גינות סלעים, חומות ותעלות מים. השליט ה-19 במספר של שבט שימאזו בנה את הגן באמצע המאה ה-17. אחד מהאלמנטים החשובים ביותר באמנות הגינון היפני הוא ה'נוף המושאל' בו מעוצב הגן כך שהנוף הנשקף סביבו ישתלב בגן עצמו. המהנדסים והאמנים ששכרה משפחת שימאזו לבניית גן איסו טיי-אן לא צריכים היו לשבור את הראש בנוגע לנוף המושאל, הר סאקורה ג'ימה שולט בשדה הראיה מכל זווית אפשרית. הגן ממקום בצפון העיר ומשתרע כמעט ממש מקו החוף של המפרץ ועד הגבעות המשקיפות עליו. בהרבה פינות בגן אפשר לראות את הדרקון המסמל את אוקינאווה - סמל לקשר בין שני המחוזות.
הפאוויליון הזה ניתן במתנה למשפחת שימאזו על ידי שליטי אוקינאווה. הוא מרוצף באריחים מרובעים פשוטים וכל כולו יפה בפשטות שלו. לא רחוק מכאן, מצידו האחר של ים יפן יודעים הקוריאנים לקשט את המקדשים שלהם בכל צבע אפשרי. הסינים גם אוהבים זהב ונצנצים ומידי פעם אני נזכר בארמון של איזה מהרג'ה בהודו בו ביקרתי פעם והיה יכול להיות אתר מתאים לחצונה גרוזינית סטריאוטיפית עם כל המראות והזהבים שהיו תלויים בו. הרבה פעמים ביפן אני אוהב לראות שבמקומות מרכזיים ועשירים כמו מקדשים מפורסמים, טירות חשובות או בתי מגורים של האצולה מעוצבים בצורה פשוטה ולא מנקרת עיניים במבט ראשון. דווקא קורות עץ הלא מעובד והלא צבוע יכולות להעניק למקום אווירה של איכות אמיתית. יש מי שמשייך זאת לאמנות/פילוסופיית הוואבי-סאבי. דווקא חוסר השלמות והפגם הופכים יצירה למושלמת. הפשטות עליונה היא על תחכום היתר ולפעמים רק אמן אמיתי יבחין כי מדובר ביצירה מיוחדת. זה מזכיר את אחד הסיפורים על הסמוראי האגדי מיאמטו מוסאשי. קבוצה של סמוראים יהירים ממעמד אצולה גבוה הגיעו לכפרו של אמן חרב במטרה ללמוד ממנו. הסמוראי הזקן הניח להם להמתין מספר ימים במלון הדרכים על מנת להחליט האם הם ראויים לשיעור. בסופו של דבר לאחר דרישות חוזרות ונשנות שלח האמן את אחת מנשות הטירה למלון ובידה תשובה לדרישתם לקבל שיעור - פרח הנקטף מהגינה. הסמוראים התרגזו, החליטו כי מדבור בזקן סנילי שזמנו עבר ועזבו את המקום. מוסאשי שהגיע בהיחבא למקום גם הוא על מנת ללמוד את דרך החרב מהמורה עצר את הצעירה בדרכה חזרה לטירה וביקש לראות את הפרח. רק אמן כמו מוסאשי יכל לראות כי הגבעול נחתך בצורה מושלמת על ידי להב חרב שהונפה בידי מומחה והבין את המסר - מי שלא ראוי לא יצליח לראות מבעד לבנאלי.
זהו סלע גדול המציץ מבעד לצמחיה העוטפת את מצוקי הגבעות המקיפות את הגן. בהשפעה תרבותית סינית החליט יום אחד ראש המשפחה לקחת כ-4000 פועלים שיעמדו על פיגומים למשך חודשים ויפסלו בפני הסלע כתובת המונה שלושה סימני 'קאנג'י'. כל סימן הוא בגובה של 11 מטר ומשמעות הכתובת היא 'סלע גדול'. ככה זה כשאתה הדאימיו…
הגן מרושת בתעלות מים גדולות וקטנות. בפינה אחת לצד פלג מים קרירים היו נוהגים האצילים לשבת ועליהם היה להצליח לחבר פואמה לפני שכוס הסאקה שצפה על מגש במורד הזרם הגיעה למקום ישיבתם.
זהו אגף אחד בבניין המגורים המסועף. בחדר הזה המשקיף למפרץ היה הדאימיו בכל בוקר יושב ומתכונן לעוד יום של חיבור פואמות ועריפת ראשים. עוזרים אישיים היו מסייעים לו לצחצח את שיניו, להסתרק ולהתאפר.
זהו מקדש קטן באחת מפינות הגן המוקדש לחתולים. ראש המשפחה אשר השתתף באחד מנסיונות הפלישה לקוריאה במאה ה-18 לקח עימו אל מעבר לים שבעה חתולים. לטענתו הוא יכל לדעת את השעה המדויקת על פי גודל אישוניהם של החתולים. שניים מהחתולים שרדו את המסע ונקברו במקדשון הקטן. עד היום בכל שנה בעשירי ביוני נערך טקס אזכרה במקום על ידי יצרני שעונים מקומיים.
ממש מחוץ לחומות הגן נמצא המקדש הגדול של שבט שימאזו המנציח את שמותיהם של ראשי המשפחה אבל לא רק אותם. כאשר אחד משושלת הדאימיו של משפחת שימאזו נפטר במאה ה-18 בוצעה התאבדות המונית של יועציו האישיים וכמה עשרות סמוראים מהמעגל הקרוב לו. הם טענו כי נאמנותם לבר מינן היתה כה גדולה עד כי אין הן מסוגלים לשרת נאמנה אף אדון אחר כולל יורשיו של הבחור.
