קוראים להם the working poor 'העניים העובדים' אלו שעובדים כמו חמורים ואין להם כסף לפלאפל. התופעה הזו די מוכרת במערב הקפיטליסטי החזירי, החומרני, הקר, העוד כמה כינויים שאפשר למצוא כחול שעל שפת הים באתרים כמו הגדה השמאלית ובסרטים של מייקל מור (אשר כידוע מחלק את כל הונו עם עמיתיו הפועלים). אבל ביפן מדובר במעמד חברתי די חדש שהולך וגדל בקצב מהיר.
בעשרות השנים של הצמיחה הכלכלית מאז מלחמת העולם השנייה התגאו נציגים יפנים בעובדה כי יפן היא מדינה בה כולם שייכים למעמד הביניים. זו היתה המדינה הקפיטליסטית הכי סוציאלית בעולם ובה כביכול התגשם הפתגם 'כל עבודה מכבדת את בעליה'. באופן כללי כל מי שיצא לעבוד זכה להתקיים בכבוד, לגדל משפחה ולהעניק חינוך טוב לילדים ולפרוש לבית משלו בפרברים האפורים של אחת מהערים האפורות. מקום העבודה היה מובטח לכל החיים ופיטורים היו מקור לבושה למעסיק לא פחות מלעובד. במבט שיטחי ורדוד היה מדובר בגן עדן כלכלי, את המחיר בבריאות הנפש של האוכלוסיה ניתן היה לטאטא מתחת לשטיח עד סוף שנות ה-90. לאחר התפוצצות הבועה וחוסר היכולת של הממשלה להמשיך ולשחק בנדמה לי נפרצו כאמור ערכים הנוקשים של שוק העבודה ומספר העובדים הזמניים חסרי הזכויות רק הולך וגדל משנה לשנה.
לא מדובר בסרט הדקמונטרי המשובח ביותר שהוציא הבי.בי.סי. מעולם והבמאי די מעצבן אבל מדובר בהצצה די נדירה (בוודאי למצלמה זרה) לחיים של אחד מתוך מליוני יפנים החיים בקושי, אם ניתן לקרוא לזה חיים. האי יציבות המנטלית של כוכבי הסרט היא לצערי הסטנדרט הקבוע כאן בזמן האחרון.
הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שלישי, 4 באוגוסט, 2009 בשעה 2:46 am תחת הקטגוריות הזמן הצהוב. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות.
הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע, אבל אפשר לכתוב פוסט כתגובה בבלוג שלך ולשלוח טראקבאק.
אכן סרט מומלץ, ואני מסכים עם אבחנותיך לגבי הבימאי.
הייתי רוצה להוסיף שקשה להזדהות עם "גיבור" הסרט, אך אולי בזכות זה יותר חשבתי מאשר הרגשתי.
לרוב העולם יפן נראית כמקום מלא בתלבושות הרג'וקו ומשחקי טלוויזיה מטופשים, אך לצערי יפן המתוארת בסרט יותר קרובה למציאות.
בסביבת מגוריי מספר האנשים הגרים ב"ממוצע", שאני מתרגמו ל"צעד אחד מעוני" רב מדי.
ביפן יש הרבה אנשים …חלק עשירים וחלק לא…כמו כל מקום אחר
מה שכן…יש כאן את העבודות הכי מזוויעות בעולם…ממארחות
למינהן ועד עמידה ברחוב עם שלט בכל מזג אווויר ועוד…
יש גם את עובדי המפעלים של החברות הגדולות…כדאי לך
למצוא ולראות סרט על החיים העלובים שלהם…שלא לדבר על אלפי ההומלסים…
אבל עדיין רק כאן ישלמו על מלון אחד או דובדבנים באריזה 150 דולר…
דרך אגב חזרתי שבוע שעבר מטיול של צפייה בליקוי חמה בסין (שם לא היה מעונן )
ואני חייב לומר שיפן היא גן עדן לעומת הברבריות שבגונגל העירוני בסין !
יפן שקטה ונקייה , והאווירה כל כך רגוע לעומת הבארדק הרעש וחוסר כבוד לזולת
שיש בסין !
לדן- אני חושש שלא הבנתי בדיוק למה התכוונת. ברור שיש עניים גם במדינות אחרות השוני כאן הוא קודם כל המהפך החברתי הדראסטי שמתחולל כאן בפרק זמן קצר יחסית ושאר האלמנטים שמייחדים את יפן כמו המסירות לעבודה שנשארה כנורמה למרות הסרת המחויבות לשלומו של העובד מצד המעסיק. אם אתה גר ביפן אתה יודע שלא משלמים כאן 150 דולר בעבור רוב המלונים או הדובדבנים.
בעניין סין, היפנית היתה ולא נהנתה…
אכן סרט מומלץ, ואני מסכים עם אבחנותיך לגבי הבימאי.
הייתי רוצה להוסיף שקשה להזדהות עם "גיבור" הסרט, אך אולי בזכות זה יותר חשבתי מאשר הרגשתי.
לרוב העולם יפן נראית כמקום מלא בתלבושות הרג'וקו ומשחקי טלוויזיה מטופשים, אך לצערי יפן המתוארת בסרט יותר קרובה למציאות.
בסביבת מגוריי מספר האנשים הגרים ב"ממוצע", שאני מתרגמו ל"צעד אחד מעוני" רב מדי.
"בסביבת מגורי" ביפן? איפה אתה גר?
ביפן יש הרבה אנשים …חלק עשירים וחלק לא…כמו כל מקום אחר
מה שכן…יש כאן את העבודות הכי מזוויעות בעולם…ממארחות
למינהן ועד עמידה ברחוב עם שלט בכל מזג אווויר ועוד…
יש גם את עובדי המפעלים של החברות הגדולות…כדאי לך
למצוא ולראות סרט על החיים העלובים שלהם…שלא לדבר על אלפי ההומלסים…
אבל עדיין רק כאן ישלמו על מלון אחד או דובדבנים באריזה 150 דולר…
דרך אגב חזרתי שבוע שעבר מטיול של צפייה בליקוי חמה בסין (שם לא היה מעונן )
ואני חייב לומר שיפן היא גן עדן לעומת הברבריות שבגונגל העירוני בסין !
יפן שקטה ונקייה , והאווירה כל כך רגוע לעומת הבארדק הרעש וחוסר כבוד לזולת
שיש בסין !
Very interesting movie - thanks for posting.
לדן- אני חושש שלא הבנתי בדיוק למה התכוונת. ברור שיש עניים גם במדינות אחרות השוני כאן הוא קודם כל המהפך החברתי הדראסטי שמתחולל כאן בפרק זמן קצר יחסית ושאר האלמנטים שמייחדים את יפן כמו המסירות לעבודה שנשארה כנורמה למרות הסרת המחויבות לשלומו של העובד מצד המעסיק. אם אתה גר ביפן אתה יודע שלא משלמים כאן 150 דולר בעבור רוב המלונים או הדובדבנים.
בעניין סין, היפנית היתה ולא נהנתה…
לרגב - תודה