מעולם לא הייתי חובב תכניות ריאליטי. מודה שעקבתי אחר אמריקן איידול לפני כשנתיים לאורך מספר פרקים, אך זה היה רק בגלל קולה המיוחד של אחת המתמודדות (דוליטל אם אני לא טועה) ואיבדתי עניין ברגע שהיא הודחה. גם בכמה פרקים של המירוץ למליון האמריקאית צפיתי עד שהדרמה המזוייפת עלתה לי על העצבים. עדיין, קשה לברוח מעדכונים דרמטיים בכל הקורה בתכניות הזבל האלה, האלטרנטיבה היא להתנתק מכל אמצעי התקשורת. מעבר לכמה שניות בגל"צ מעולם לא שמעתי את נינט שרה (ולאור אותן מספר שניות, לא הפסדתי שום דבר) אבל קשה היה להתעלם מהכותרות בנוגע לכל שינוי בתסרוקת או בבן הזוג. ביפן מתקבלות תכניות הריאליטי בהססנות מסויימת. אני חושב שליפנים קשה להשלים עם הצגה של 'מציאות' בה מתערבבים ה'הונה' וה'טאטה-מאה'. ההפרדה בין שני מישורי ההוויה האלו היא הבסיס לכל סוג של תקשורת בתרבות היפנית ובלתי ניתן לתאר תכנית כמו כוכב נולד ביפן בה השופט יקטול את המתמודד, לא בצורה פומבית ואפילו לא בסיטואציה אינטימית יותר. רק לאחרונה החלו משדרים ביפן מספר מצומצם של תכניות ריאליטי זרות והקונספט הוא כל כך לא יפני עד כדי שתכניות כמו המירוץ למליון או אמריקן איידול מחייבות מנחה יפני המופיע לפני פתיחת הפרק ומייד עם סיומו ותפקידו להסביר לצופים מה מה בדיוק קרה כאן ואיך עליהם להגיב.
בידור להמונים שאינו גבוה מידי היה קיים מאז ומתמיד אבל פעם היה ברור שבידור לא גבוה איננו מחוייב להיות דווקא נמוך.
כמה קליפים כקונטרה לחרא בו מאכילים את הציבור המסומם.
ועוד דוגמא אחרת לאמן שיכול בארבעה אקורדים ושחור לבן לעשות מה שכל הפקות הענק הפלסטיקיות לא יכולות לעשות עם כל הכסף שבעולם: