הטלוויזיה היפנית תמיד במיטבה בעונה החמה. אוגוסט הוא החופש הגדול וערוצי הטמטום מלאים בשטויות. לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה עצוב אבל תמיד אפשר להתנחם שבשנה הבאה זה יהיה גרוע יותר.
לאחר מהדורת חדשות הערב מתמסרים הערוצים היפנים לשידור 'תכניות צחוק'סוג של בידור קל ונמוך שכל מטרתו היא לשחרר את הלחצים שצברו היפנים במהלך היום.
סוג עיקרי של תכניות מתמקד באוכל, לרוב בצורה בהמית. הנה דוגמא לתכנית בה יפנית קטנה מחסלת צלחת ענקית ובה שלושה קילו של אורז ברוטב קארי ובשר -
יש גם את התכניות הפסאדו מדעיות מהן אנחנו כביכול אמורים ללמוד ולהשכיל על רק ההערות של צוות האידיוטים היושבים באולפן -
וזה קו העלילה של הספר הבא בסדרה 'הארי פוטר והאמזונות החרמניות' -
הפרסומות היפניות הן תופעת טבע שעדיין אין לה הסבר, לאן צוללים התסריטאים היפנים על מנת לדלות את הרעיונות הדלוחים שלהם אינני יודע אך לפחות נסכים שהכל נעשה בטוב טעם (NOT) -
פרסומת למשקה אנרגיה -
אף פעם לא אהבתי את פיצה האט -
אבל את פרס 'חרא הזהב' מקבלת השנה הפרסומת לעונה השישית של '24′. השיר מבחיל ושזור פנינים כמו "אני ג'ק באוור, אני מתרגז בקלות אבל אני רגיש. אני ג'ק באוור תמיד בסכנה אך לעולם לא אמות" וכו' -