יום שבת, הרחובות הראשיים של מיאזאקי נסגרים לתנועה והפסטיבל הראשון לקיץ זה יוצא לדרך.
ברחוב טאצ'יבנה הרחב עוברות, אחת אחר השנייה, קבוצות ריקוד מבתי ספר, ארגונים ציבוריים או חברות פרטיות בריקודים יפניים מסורתיים. הרקדנים לבושים ביוקטה(סוג של קימונו קל מכותנה לעונת הקיץ) בצבעים אחידים ומציגים את הנושא אותו בחרו 'לרקוד'. חלק במסכות בדמות המושל החדש הפופולרי שלנו, חניכי בית ספר לג'ודו משלבים תנועות לחימה במהלך הריקוד המסורתי וכו'.
אנחנו הלכנו לרחוב בו מצויים המשרדים של ממשל המחוז, רחוב ארוך אשר שדירות עצים גדולים משני צדדיו יוצרים חופה ירוקה המצילה עלינו מהשמש הרצחנית. במרכז הרחוב הוצב טור אינסופי של שולחנות ארוכים ותושבי העיר ממלאים אותם. עשרו ומאות דוכנים המגישים מאכלים יפניים מסורתיים מסודרים לאורך השולחנות והריחות של היאקיטורי, יאקיסובה, ג'ידורי, יאקיאיקה וכל מה שלא תרצו עושים אותי רעב מאוד. הילדים מכרסמים קרח גרוס שנצבע בסירופ מתוק והמבוגרים נצמדים לדוכני השתייה המציעים בירה, שוצ'ו וסאקה. בפסטיבל שותים וגם אנשים כמוני המסתפקים בפחית בירה פעם בחודש לא יכולים לסרב לכוסות המשקה שכל אחד דוחף לידי.
בקצה שורת השולחנות הוקמה במה ולהקות טאיקו מנגנות את רפרטואר הנעימות שלהם המסתכם ב- טאם טאם טאמטאמטאם טאם טאם טאם, או טאם טאמטאם טאמטאם.
אני מקשיב לקצב ומבין עד כמה, במקור, התאימה המוזיקה הזו לטקסים דתיים. הקצב המתגבר יכול להביא לאקסטאזה ואפשר לדמיין את הריטואלים הפאגאנים שהשתמשו בתופי הטאיקו להגיע לקליימקס של דברי נבואה או כל מה שכומר שינטו אמור לעשות.
קטע אחד הצלחתי לצלם מהתחלה ועד הסוף. מאוחר יותר, אחוז האלכהול בדם גרם לי לצלם בזויות שאינן ראויות למאכל וגם לא לצפייה. יוטפיומאט אומרים לי שהסרט ארוך מידי אז אני אחלק אותו לשניים.