ביום ראשון אחר הצהריים, לבוש חגיגית, ישבתי מוקף בקשישות יפניות באולם התרבות בסדוהרה והאזנתי בהנאה לקונצרט החליל השנתי.
בחצות כבר יצאתי בדרכי צפונה מוכן נפשית לנהיגה של חמש שעות,שינה קצרה והיציאה להרים.
הכבישים היו ריקים בשעות הקטנות של הלילה ואת הדרך הנעימו לי לד זפלין, פליטווד, בוב דילן, פרימאל סקרים, וויטסטרייפס, טום וויטס ואהוד בנאי אחד.
בארבע וחצי בבוקר הגעתי לחניון של צ'וג'ו-ברה. מרכז אינפורמציה לתיירים, אונסן וחנייה ענקית המשמשת את המטיילים הרבים הפוקדים את האזור בעיקר בחודשי אפריל-מאי.
לאחר תנומה קצרה עד שבע בבוקר התעוררתי לארגן את הציוד, לשאת נאום מוטיווציה לכלב ויצאנו לדרך.
קוג'ו הוא אזור געשי פעיל מצפון לשמורת הר אסו, בשטח די קטן נישאים כמה הרים מרשימים מתוך חורש מופלא. ההר הראשי התפרץ לפני כעשר שנים ועד היום פולט ללא הפסק אדים וגזים רעילים כך שהגישה אליו אסורה.
השביל מתחיל לטפס מיד עם היציאה מהחניון ומוביל אותנו לתוך חורש של עצי אלון גבוהים וצמחי שרך המשרים אווירה בריטית. אנחנו עוקפים לאט לאט מצפון את הרכס הראשון הנישא מעל החניון, הגשמים החזקים של עונת המונסונים חרצו עם השנים ערוצים עמוקים במורדות ומידי פעם אנחנו מוכרחים לרדת ולטפס על שפוכת של סלעים ועצים אשר נסחפו עם הזרם.
אני מבצע ניסוי כלים לאייפוד הזעיר אבל מהר מאוד מוותר על מייק אולדפילד לטובת הצלילים של היער. ישנם קטעים בהם קשה לאתר את השביל אשר מסומן בשיטה של סלוטייפ אדום על ענפי העצים, לשמחתי אני מגלה שבוס מצליח להריח בצורה מוצלחת את הדרך קדימה ומחליט לתת לו לרוץ. אנחנו סופרים חמישה נחשים ופגר אחד של חולד אשר עשרות חרקים משונים עורכים לו טקס אשכבה.
לאחר כשעה וחצי אנחנו נמצאים בדיוק צפונית לכיפה הגבוהה אותה התחלנו להקיף. היער מסתיים ואנו יוצאים לשטח פתוח המכוסה עשב עשיר וסלעי בזלת מעוותים. ממול נראה יער נוסף בעל עצים עם גזעים לבנים ואדרת גבוהה וירוקה, מראה בראשית.
אנחנו עושים הפסקה קצרה - אני טוחן איזה ממתק אנרגטי שמנרגטי ובוס מקבל הרבה מים וביסקוויט. ענן של יתושים מכריח אותנו להתרומם ולצאת לדרך.
מהאוכף אנחנו נכנסים שוב לחורש די נמוך עם מה שמזכיר קטלבים ופיקוסים. אני דופק את הראש מספר פעמים בענפים נמוכים ומהרהר בכפירה ברצון להיות יפני, רק ליום אחד…או יומיים.
בשלב הזה השביל מתחיל לרדת לצד השני של הרכס ולפנינו נפרס עמק מופלא המוקף בהרים נישאים. הצד הזה של הרכס סלעי יותר והאדמה בו שחורה לחלוטין, בעוד אני מדמיין כיצד אני מעביר חלק מהאוצר הזה לגינה הפרטית אני מגלה שהאדמה גם רטובה עד ליצירת בוץ שנראה כמו שוקולד מריר חצי נוזלי. אנחנו יורדים בזהירות (אני נזהר, הוא מקפץ לו בנינוחות) אל העמק.
נחל מצחין מגפרית חוצה את העמק ועשב רך וצפוף ממלא אותו מקצה לקצה. הפסגה הנקראת הוסואו-סאן נראית בבירור בצג המערבי ומשיפולי הלוע הצחיח שלה בוקעים אדים וגזים העולים ויוצרים עננים שנשארים תלויים מעל הרכס.
הנוף הזה מזכיר לי את הסדרה של הבי בי סי על הדינזאורים ואני בהחלט לא אופתע אם פתאום יחצה את העמק עדר של קלימפותורמנאפקראורוס (זן של דינזאור נדיר מאוד שאיש עדיין לא גילה).
שלט עץ גדול מספר לנו שהעמק נמצא בגובה של 1200 מטר מעפ"י .
מצידו המזרחי של העמק ניצב טאיסן-דאקה ('דאקה' ביפנית משמעותו 'פסגה') , היעד המרכזי שלנו. הפסגה הסלעית מגיעה לגובה של 1786 מטר והבעיה העיקרית היא שהעליה אליה נעשית במדרון תלול מאוד.
אנחנו נחים כחצי שעה לקראת המבצע. אני אוכל את ארוחת הצהריים - קורנפלקס עם עוד קצת קורנפלקס והוא מתחיל לפתח שנאה כלפי השמש שיצאה מבין העננים ומתחפר בעשב.
העלייה הזו היא קריעה רצינית, עליה של 600 מטר בקווי גובה המשתרעת על פחות מקילומטר בקו אווירי. הקרקע מידי פעם מכוסה בבוץ השחור והמחליק והמדרון התלול גורם לי להתבונן יותר באדמה מאשר כלפי מעלה, דבר שגורם לי לחבוט את ראשי בחזקה בכמה ענפים, שתי מזכרות אדומות ונפוחות מתנוססות על ראשי עד לזמן כתיבת שורות אלו.
לאחר שעה וחצי של טיפוס אנחנו מגיעים לאוכף קטן ממש מתחת לפסגה. השטח נקי מצמחייה ומכוסה בסלעים גדולים. עוד מאמץ בטיפוס על מדרגות הסלע (אוי, כמה אני שונא מדרגות) ואנחנו למעלה, משקיפים על נוף אדיר.
הרי אסו מבצבצים מתוך העננים כשלושים קילומטר דרומית לנו. העמק פרוש הרחק למטה ומסביבו כל הפסגות האחרות. הנוף לצפון מרשים גם הוא עם יופו-דאקה הרחק באופק.
השמש עכשיו מכה בעצמה ובוס משתדל להפוך לחיפושית ולמצוא מסתור בנקיק סלע קטן, זה לא כל כך מצליח לו.
מייד לאחר ההפסקה הקצרה אנחנו נאלצים לדאבוני להתחיל בירידה, כלבים ושמש זה לא דבר שהולך יחד ויכול מהר מאוד להפוך למצב מסוכן.
אני שונא ירידות. הברכיים נדפקות, כפות הרגליים סובלות והלב, הוא רוצה לאמא…
אני מחליק על הישבן ומסנן קללות בארמית מדוברת. אני מחליק שוב והפעם אני מועד קדימה, שולח רגל ימין לא בצורה טובה וחוטף כיווץ שריר מהסרטים. אני מציע לגרנט לשלוח אלי את הנבחרת ללמוד כיצד צריך להתפתל ולצעוק על מנת למשוך זמן משחק. רק שכאן אני לא מנסה לבזבז זמן ובוס שמלקק את פרצופי בהתרגשות לא בדיוק עוזר לי להירגע.
לאחר מספר דקות אני מתאושש ואנחנו מסיימים את הירידה חזרה לעמק בשמחה ובששון.
מקימים את האוהל אחת ושתיים, קושרים את בוס במקום מוצל ועוברים לאטרקציה של היום - אונסן!
כן, גם כאן, באמצע כלום ניצב בניין עץ צנוע על צלע הלוע המעשנת ובתוכו נמצא גן עדן. אונסן פשוט ביותר, בלי סאונה, נטול מסאג'ים ואפילו ברז של מים חמים אין - רק קרים.
אבל הטבילה בבריכת מי הגפרית הרותחים הבוקעים מההר משכיחה את הכאב בשוק ימין, את הנפיחות בפדחת ועקיצות היתושים.
אני מבלה כשעה בבריכה תוך בהייה בנוף הכולל את הפסגה אליה עליתי רק לפני שעה קלה ומתכנן כיצד אני עושה הרבה כסף, קונה את המקום ולא יוצא ממנו אף פעם.
אבל לבסוף אני יוצא, לובש בגדים יבשים ונקיים וחוזר לאוהל לרווחת בוס שכבר החליט שכל הטיול הזה הוא רק תירוץ לשכוח אותו מאחור.
בישול הוא לא הצד החזק שלי ואני תמיד מתקנא בכל הטיילים אשר שוקדים על ארוחות גורמה בחיק הטבע. המזל הוא שלאחר יום מאומץ כמעט כל דבר מתקבל כטעים, כך גם הדבר לגבי האורז אינסטנט שאני מבשל. לאורז אני מוסיף רוטב אינסטנט מבחיל והרי לכם ארוחת ערב מהודרת. תפוח עץ וקורנפלקס משלימים את החוויה הקולינרית.
אנחנו נרדמים יחד באוהל קצת אחרי שש בערב.
בחמש וחצי בבוקר אני פוקח את העיניים. הדבר הראשון שאני מזהה הוא שכמות די נכבדה של יתושים ועכביש אחד התנחלו במצודה. הדבר השני הוא שבוס הגיר כמות נכבדה של ריר על החולצה הנקייה שלי.
בחוץ ערפל סמיך זורם על פני הקרקע ואני שמח שזכרתי להכניס הכל לתוך האוהל, אמנם השילוב הארומטי של בוס והנעליים לא יכול לשמש כבסיס לבושם חדש אבל נעליים יבשות לא יסולאו בפז.
עד שש וחצי כבר יש מספיק אור לקפל את הציוד, להכין תה מהיר ולצאת.
היות והמסלול אינו מעגלי אני מחליט לטפס על פסגה נוספת אחת ולחזור על עקבותינו.
אנחנו פונים לצד הדרומי של העמק ומטפסים על נקה-דאקה, הנקודה הגבוהה ביותר באי הנמצאת ב - 1791 מטר מעפ"י.
הטיפוס אינו קשה במיוחד בהיותו מתון ונטול ענפים נמוכים. עד מהרה אנחנו נמצאים בפסגה אשר אותה מקיפות שלוש פסגות נמוכות במעט. הנוף שוב עוצר נשימה ואני מצלם בעוד בוס זולל את הביסקוויטים האחרונים.
יורדים באותה דרך וחוזרים דרך העמק לרכס הצפוני.
בצהריים אנחנו כבר בדרכינו לאחד האונסנים הרבים אשר פרושים לאורך הכביש שלוקח אותנו לאסו ומשם דרומה למיאזאקי.
עוד איקס על המפה, נותרו רק מליונתאלפים אחרות.