זה קרה לפני כעשר שנים.
לפנות בוקר, אני נוחר על הפוטון בדירה בניצ'ינן וחולם. אני חולם שאנחנו בפארק השעשועים הגדול ליד קומאמוטו. אני מתיישב בקרונית רכבת ההרים ומתחיל הטיפוס המכני לעבר הפסגה משם תיפול הקרונית בעזרת כח הכבידה. השקשוק המוכר של פסי הרכבת מטלטל אותי ונשמע רעש מהיר של דפיקות הגלגלים.
אני מתעורר.
לוקחות לי מספר שניות להבין שישנתי, לשחזר את החלום ולשים לב שגופי ממשיך להטלטל מצד לצד. מבט לתקרה מגלה שאת רעש הפסים מפיק האהיל אשר מתנדנד בתזזית מצד לצד.
אני שוב בודק, אולי אני עדיין ישן? אני לא.
ואז זה מכה בי.
מיסאקי, קומי! רעידת אדמההההההה.
היא פוקחת עין, ממלמלת "זה בסדר, זה יגמר עוד מעט" וחוזרת לישון.
כולם ישנים ורק אני נועדתי להציל את העולם, לחלץ תושבים מבין ההריסות, ליצור קשר עם ממשלת החירום ולהבטיח שהמין האנושי ישרוד.
הרעידות מפסיקות לאחר כמה שניות ומבט חטוף מהחלון מבהיר לי שלא אצטרך לשחק את הגיבור באחד מסרטי האסונות של שנות השבעים.
בבוקר מודיעים שרעידת אדמה בעצמה של חמש בסולם יעקב פקדה את האזור.
זהו.
בהתחשב שכחצי שנה קודם לאירוע זה נהרסו חלקים גדולים בעיר קובה בעקבות רעידת אדמה אימתנית, לא הבנתי איך הם לוקחים את התופעה הזו בכזו שלווה.
מאז האסון בעיר קובה חוותה יפן מאות ואלפי רעידות אדמה קלות עד בינוניות. השיפורים בטכניקת הבנייה הוכיחו את עצמם עד כה והמרכזים האורבניים עמדו בכבוד במבחנים אשר היו גורמים לתוהו במקומות אחרים בעולם.
הבעיה עדיין קיימת במחוזות הכפריים. הקרקע ההררית והמבנים הישנים מהווים כאב ראש אמיתי לכל רשות אחראית.
באוקטובר האחרון היכתה רעידה חזקה במחוז ניגאטה, אזור קשה לגישה המאוכלס במאות כפרים קטנים בעלי אוכלוסיה מבוגרת. עשרות הקרבנות, אלפי הפצועים וההרס רחב ההיקף שנגרם בעיקר ממפולות אדמה הומתק במתן הכתף למען הנפגעים. מאות ואלפי מתנדבים זרמו מכל חלקי יפן על מנת לתת סיוע מכל סוג לאזרחים חולים, קשישים בודדים ותלמידי בית ספר אשר איבדו את כיתותיהם.
האי קיושו אינו מועד לרעידות חזקות מידי, יחסית לשאר חלקי יפן, חוסר זה נענה בעובדה שאנו די קרובים לסקורהג'ימה, אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם…