איפה עצרנו? אה, כן, בשנת 1867, רגע לפני מלחמת האזרחים האחרונה בהסטוריה של יפן.
אחרי הפסקה ארוכה בסיפור אנחנו חוזרים לדרוש בשלומו של סאיגו ותופסים אותו בעיצומן של ההכנות להתנגשות עם צבא השוגון.
בסיום הפרק האחרון סוף סוף ראה סאיגו את חלומו קורם עור וגידים. הקיסר הצעיר מייג'י הכריז על חזרה למרכז הכח פוליטי לאחר מאות שנים של שליטת השוגון ובתמיכת, או בעצם בלחץ, סאיגו ושבטים נוספים דוחק את יושיניבו השוגון לפינה ודורש ממנו להפרד מכל סמכויותיו. סאיגו מאמין שאסור להשאיר לשוגון ותומכיו פתח של תקווה לתמרונים פוליטיים ובשורה של מעשי חבלה והתנגשויות מבוקרות פשוט מכריח את יושינובו לצאת למלחמה כנגד הקיסר.
בינואר 1868 יושינובו מרכז כוחות סמוראים מהשבטים הנאמנים למשפחת השוגון ויוצא לכיוון קיוטו, מקום מושבו של הקיסר. סאיגו מוציא את כוחותיו מהעיר וצועד לקראת יושינובו, שני הצבאות נפגשים מדרום לקיוטו בסמוך לכפרים טובה ופושימי. יושינובו השוגון המודח מתמקם בטירה הגדולה באוסאקה ומנהל משם את צבאו המונה כ-15000 לוחמים. סאיגו מתפקד כמפקד עליון אך משאיר את הפיקוד בפועל על צבא המורדים הנאמן לקיסר בידי קורודה קיוטאקה, סמוראי נאמן משבטו של סאיגו ומי שלימים יכהן כראש הממשלה השני של יפן.
צבא השוגון מורכב כאמור באופן מסורתי מכוחות הנשלחים משטחי המחוזות הנאמנים לו. שיטה מסורתית זו פטרה את השוגון מלהחזיק צבא גדול ויקר אך משמעותה היתה שהסמוראים הנלחמים עבורו מחזיקים בנאמנות כפולה - אחת לשוגון ואחת לראש השבט המקומי, כבר ראינו מה קורה כאשר הן לא עולות בקנה אחד. רק חלק קטן מצבא השוגון היה מורכב מיחידות מודרניות אשר אומנו על ידי נציגים צבא צרפת ושאר הצבא היא בנוי מלוחמים סמוראים מסורתיים. לסאיגו מצד שני היה צבא קטן בסדר גודל של כ-5000 חיילים אך בניגוד לצבא השוגון היו אלה חיילים מודרנים ומאומנים היטב המצויידים בנשק חם חדיש כמו תותחי הוביצר ומכונות יריה מסוג גאטלינג.
בימים הראשונים נערכו קרבות קטנים ומוגבלים ללא תוצאות בעלות משמעות. הסמוראים חגורי החרב והחניתות לא יכלו להתקרב לטווח אפקטיבי למול הרובאים של סאיגו ושמרו מהם מרחק.
ביום השני הניף צבאו של סאיגו את סמלי הקיסר, כנראה תחת פקודה קיסרית מזוייפת, במהלך מבריק של לוחמה פסיכולוגית. אם עד עתה נחשבו כוחות סצומה וצ'ושו למורדים אשר קמו על השוגון הרי שתחת הנס הקיסרי הפכו המורדים לצבא הקיסרי והשוגון נחשב עתה למורד. חייל אשר יניף את נשקו לעבר סמל הקיסר ייחשב לבוגד.
התוצאות לא איחרו לבוא, ביום השישי ערקו מצבא השוגון שני שבטים חשובים - יודו וטצו והחלו להפגיז בעזרת סוללת התותחים שברשותם את כוחות השוגון. יושינובו הבין לאן נושבת הרוח ונטש את טירת אוסאקה דרך הים לכיוון טוקיו, מעוז השוגון, על מנת לארגן את קן ההגנה האחרון שלו.
סאיגו בן 40, במכתבים לאחר הקרב הוא נשמע מלנכולי ומשתעשע ברעיון לעזוב הכל ולחזור לעיר הולדתו קגושימה. סאיגו מזכיר את העובדה שחלומו של אדונו המת נאיראקירה, אשר הביא את סאיגו למעמדו הנכחי, לא התממש. במקום מועצת גנרלים תקום ממשלה בראשות הקיסר וסאיגו מרגיש כאילו בגד באדונו.
השנאה לשוגון מכריעה כנראה את הכף וסאיגו נשאר למערכה השנייה. הוא מתמנה על ידי חצר הקיסר למשרת 'מפקד הצבא הקיסרי המזרחי' ופונה עם חייליו לכיוון טוקיו. בסוף חודש מרץ הוא מתנגש עם שארית תומכי השוגון באזור קצונומה, מערבית לטוקיו. סאיגו לא מוכן לתת לשוגון פתח של תקווה ורוצה להשיג נצחון מכריע. כאשר קציניו פונים אליו במהלך הקרב בבקשה להפעיל את העתודה הוא משיב להם שיעשה זאת רק לאחר שכל יחידתם תושמד לחלוטין. הוא מפיח בחייליו רוח לחימה והאהדה אליו גוברת בקרב הסמוראים ושאר העם.
בחודש מאי מכתר סאיגו את טוקיו כהכנה למתקפה הסופית. קאצו קאישו, עליו סיפרתי בפרקים הקודמים נפגש עם סאיגו בחשאי. קאישו הוא מפקד צבא השוגון כעת ולכאורה אויבו של סאיגו אך השניים מעריכים האחד את חברו וכפי שכבר עלה בפגישתם הקודמת, קאישו רואה את טובת יפן מעל לחובותיו הפיאודליות. בפגישה משקיפים השניים על העיר מגבעה גבוהה וקאישו מדבר על ליבו של סאיגו לרחם על תושבי העיר אשר תיחרב בוודאי במהלך המתקפה ומבקש ממנו לשקול פתרון ללא שפיכות דמים נוספת. למרות שנאתו של סאיגו לשוגון אשר במשך שנים הפך את חייו של סאיגו לגהנום הוא מסכים להצעה ומקבל את כניעתו המוחלטת של יושינובו. השמועות על החלטתו של סאיגו מביאות אותו ממש למעמד של קדוש בקרב פשוטי העם.
עם סיום הקמפיין, סאיגו מודיע על פרישה וחוזר למחוז הולדתו. סאיגו מתיישב בכפר הקטן הינאטאיאמה הנמצא בצפון מחוז קגושימה, סטצומה של אותם הימים. בכפר המוקף הרים סאיגו טובל במעיינות החמים על מנת להפיג את כאבי מחלת הפילריה ויוצא למסעות ציד באזור. כך עוברת שנת 1868 ונראה שסאיגו מחוץ לתמונה הפוליטית.
בפברואר 1869 מגיע לכפר אורח רם דרג - ראש משפחת שימאזו, שליט מחוז קגושימה ואדונו הפיאודלי של סאיגו, נפגש עימו אישית ומבקש ממנו להשתלב בממשלה הרוקמת עור וגידים. מסתבר שמערכת המשטר המודרנית המוקמת בטוקיו יוצרת אנטיגוניזם בקרב שכבות הסמוראים. כפי שניבא סאיגו, אין זה אפשרי לשמר את המערכת הפיאודלית המסורתית במקביל למודרניזציה של יפן. חלק מהסמוראים והאדונים הפיאודלים אשר נלחמו עבור השבת הקיסר היו שותפים לחלום ה-Sonno joi, אותו כבר הזכרתי בעבר, ולהפתעתם גילו כי לא רק שהקיסר לא פועל לבטל את כל החוזים שחתמה יפן עם המערב אלא שהקשרים המסחריים והתרבותיים עם מדינות השדים הלבנים רק מתהדקים לאור מדיניות הממשל החדש. מעבר לתסיסה הפוליטית רעיונית עמד מחסום גשמי וארצי למול הנסיונות להנחיל רפורמות במדינה הנחשלת. שכבת ה-monbatsu, האצולה היפנית, חשה בסכנה הכלכלית שהונפה מעל ראשם. במשך מאות שנים נהנו האצילים וראשי השבטים מפרי עמלם של פשוטי העם. הסמוראים ואדוניהם שהקדישו את כל חייהם לטקסים וריטואלים צבאיים או תרבותיים לא עבדו למחייתם ונהנו מרמת חיים גבוהה על חשבון אחרים. חוסר האיזון הגיע בזמן הקמת ממשלת המייג'י לאבסורד - 0.2 אחוזים מהאכלוסיה שילשלו לכיסם 43 אחוז מהתוצר הלאומי. אחד מהצעדים הראשונים של הממשל החדש היה לנסות ולשנות מציאות זו. לצורך כך גוייס סאיגו ונקרא לשוב ולשרת את יפן.
סאיגו בשלב זה הפך לאחד מהסמוראים הנערצים ביותר בתולדות יפן המעמד הקנה לו כח רב בניהול משא ומתן בשם הקיסר עם ראשי השבטים. הצעות שאף נציג ממשלתי אחר לא היה מעז להעלות בפני האצילים התקבלו בהבנה כאשר היה זה סאיגו יושב מולם. סאיגו פעל בהדרגתיות לצמצום כוחם של ראשי המשפחות כאשר בכל פעם הוא מכרסם בכוחם מכיוון אחר אך תמיד עושה זאת בהסכמתם המלאה. מכשול רציני היווה חוק הקרקעות שבו בפעם הראשונה יכלו פשוטי העם לרכוש אדמה משלהם. ההשלכות של הפשטת האצילים מקרקעות שהיו בשליטת משפחתם במשך דורות ואשר היוו מקור עיקרי להכנסתם היו קשות אך גם זאת הצליח להעביר סאיגו ללא התנגשויות אלימות. לאחר הפעלת הרפורמות הצליח סאיגו להגיע למצב בו האצולה שולטת רק ב-7 אחוזים מהתוצר הלאומי מה שאפשר לממשלה להתחיל מעשית להעביר את יפן מהמאה ה-14 למאה ה-20 בפרק זמן קצר מאוד.
סאיגו מתמנה כיועץ מיוחד לקיסר ומקבל פיקוד עליון על הצבא. הוא בונה את הצבא היפני על פי המודל הבריטי ובתוך כמה חודשים מצליח להעמיד כח לחימה מרשים שבעוד שנים מעטות יחל לקצור הצלחות בהתנגשויות עם שכנותיה של יפן. בפעם הראשונה ביפן מוקם צבא בו החיילים הם פשוטי העם. כמובן שאצולה תפסה את רוב עמדות הפיקוד הזוטרות וכל הבכירות אך כבר אז הדגיש סאיגו כי הקידום יהיה מבוסס על ביצועים ולא על ייחוס. הכלכלה היפנית החלה לשגשג ומהלך שנת 1869 הוקמה תעשייה לאומית בהיקף אדיר.
באביב 1869 חוברים שבטים הנאמנים לשוגון המודח ויוצרים קואליציה המתנגדת לרסטורציה. הם מרכיבים צבא המונה 50 אלף לוחמים ומכריזים על שטחים בצפון יפן והאי הוקאידו כממלכה נפרדת מיפן. צבא הקיסר מתארגן ויוצא צפונה לנטרל את המורדים וסאיגו אוסף סמוראים מרחבי מחוז סצומה בדרום ויוצא אף הוא צפונה אף על פי שברור שאין סיכוי שיגיע בזמן להשתתף בקרבות. סאיגו אכן מגיע לאחר דעיכת המרד ונסיונו להצטרף ללחימה נתפס בעיני חברים בצמרת השלטון כפאטתי. נראה שזמנו של סאיגו כדמות משפיעה הסתיים. הקיסר מעניק לסאיגו מענק פרישה של 2000 קוקו והוא חוזר לנפוש בהינאטאיאמה.
המילה האחרונה עדיין לא נאמרה.