זה הפך לפריט מאוד נפוץ לאחרונה. מין מצלמה זעירה המתעדת את הקורה בקדמת הרכב בזמן הנסיעה בשלושים הדקות האחרונות. מין קופסה שחורה של מכוניות שעוזרת להוכיח מי אשם ולמה במקרה של תאונה.
כמו במקרה הזה:
Joy ride
1 באוקטובר, 2009מדינה אחת לשני עמים
28 בספטמבר, 2009
לא, לא במזרח התיכון אלא דווקא ביפן יש מי שחושש מהיוזמה הישנה חדשה ששוב עלתה לדיון לאחר המהפך הפוליטי שעברנו כאן.
כבר כמה שנים שמעלים מידי פעם את האפשרות להעניק זכות הצבעה לבחירות המקומיות לתושבים שאינם אזרחים יפנים. התומכים בהצעה מצביעים על הצורך וזכות של אזרחים זרים המתגוררים ביפן שנים ארוכות להיות מעורבים בניהול חייהם ברמה המוניציפלית. היות ויפן אינה מדינת הגירה בלשון המעטה והחוק היפני שולל אזרחות כפולה, זרים רבים נמנעים לבקש אזרחות יפנית גם אם הם חיים כאן את רוב או כל חייהם.
יש כמובן מי שמתנגד לרעיון המאוד 'ליברלי' בקנה מידה יפני. ההתנגדות נובעת מהחשש של חוסר נאמנות מצד אלו שיזכו להשפעה על ניהול המדינה. המתנגדים, בדרך כלל מתנועות ימניות 'רגילות' ועד לפאשיסטים של האויוקו לא חוששים מגדודי המורים לאנגלית המחכים ליום פקודה לכבוש את ארמון הקיסר וללמד את המשפחה המוזרה הזו את שירי ה-ABC אלא מודאגים ממאות אלפי הקוריאנים והסינים החיים ביפן בקהילות סגורות, חלקן בנות יותר ממאה שנים, ומהוות כאב ראש פוליטי לא קטן.
עד כמה שידוע לי, ואין לי ידע בלתי אמצעי במקרה הזה, רוב הקוריאנים החיים כאן הם אנשים טובים בדיוק כמו כל אדם אחר ברחוב. הסמטוחה הפוליטית מתחילה עם כיבוש קוריאה ומנצ'וריה בתחילת המאה שעברה כאשר בתקופה זו מתחילה הגירה מאונס של אלפי קוריאנים וגם סינים ליפן על מנת לספק ידיים עובדות למשק המתפתח. השיא התרחש בשנים של לפני ותוך כדי מלחמת העולם במהלכן עשרות אלפי אסיאתים הובלו ליפן כעבדים. עם שוך המלחמה ותחילת סגירת החשבון מול המנצחים נאלצו היפנים למורת רוחם להעניק מעמד מיוחד לקהילה הזרה הגדולה וכן להסכים לאיחוד משפחות המתמשך והולך עד ימינו אנו.
זה קצת מזכיר את מה שקורה בישראל ואפילו כאן ישנם בתי ספר של הקהילה הצפון קוריאנית בהם מתנוססת תמונה של הפאנקיסט על כל קיר והתלמידים משננים שירי אהבה למנהיגם המאיים להשמיד את יפן בכל פעם שמפסיקים לו את משלוחי הסושי.
הפגנה של מתנגדים להצעה נערכה בטוקיו על ידי כמה עשרות קנאים. כאשר הופיע אדם הנושא דגל התומך במתן זכות ההצבעה זה הפך להיות קצת מכוער. כמה צ'פחות ומכות קלות לא הרגו אף אחד אבל אני תמיד נגעל להנהתי מחדש מתרבות העדר בה האדם מרגיש בטוח שהוא נטמע מספיק על מנת להרשות לעצמו להתפרק מאחריות. אני זוכר את זה בעיקר מההפגנות בישראל. הקליפ שצולם על ידי אחד מהמתנגדים להצעה הועלה לרשת אך נמחק כעבור שעה קלה לאחר שהתברר להם שהתמונות לא בדיוק מחמיאות להם. מהמשטרה הם לא פוחדים כפי שהסברתי כאן לפני כמה פוסטים. היה מי שהצליח בזריזות להעתיק חלק מהקליפ ולהעלותו חזרה לרשת.
גן נעול
24 בספטמבר, 2009
יום ההולדת של הקיסר, האקווינוקס הסתווי ועוד איזה חג שפרח מזכרוני הסתדרו השנה זה בצד זה ויצרו, בתוספת סוף השבוע, חופש של חמישה ימים.
השמש עדיין חמה בשעות היום אבל עם רדת החשיכה אצבעות רפאים קרירות חודרות מבעד לשמיכה ומזכירות לנו שעוד מעט נתגעגע לימים החמים. חשבנו לסוע דרומה עם האופנוע החדש אבל תחזית מזג אוויר שיכנעה אותנו להכנס לקופסא בשש בבוקר ולהתחיל בנסיעה לקגושימה, עיר של כחצי מליון תושבים היושבת למרגלות אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם בקצה הדרומי של האי קיושו.
היפנית מנמנמת לידי ואני טוחן עוגיות אוריאו בשילוב קטלני של קוקה קולה, מקשיב למוזיקה ומביט בנוף של דרום האי. חורשות במבוק משתרעות בטלאים בין עצי הארז וכעבור שעתיים אנחנו מגיעים לכביש המתפתל שיורד בדרמטיות לעבר החוף, כמו כביש סדום רק עם הרבה יותר עצים וירוק בשוליים והרבה פחות נהגי משאיות ואופנוענים עם משאלת מוות.
סאקורהג'ימה מתנשא מעל המפרץ המפריד את מורדותיו החשופים, המתים של ההר מהעיר הגדולה. על הפסגה רובץ ענן של עשן,קיטור ושאר גזים לא ידידותיים. ביום כזה ללא רוח האפר לא מתפזר ונופל על העיר כמו שלג אבל בימים אחרים מתעוררים התושבים לעיר באפור:
תמונה ישנה שמצאתי ברשת
החג הארוך מוציא מהבית הרבה משפחות יפניות ולמרות שאנחנו מגיעים לשערי גן איסו טיי-אן בשעה די מוקדמת, גדודים של מבקרים כבר כובשים את השבילים של הגן היפני העתיק.
על משפחת שימאזו אשר שלטה בדרום קיושו בתקופה הפיאודלית כתבתי בפרקים של סאיגו טאקאמורי, הסאמוראי האחרון. ראש המשפחה נשא בתואר דאימיו, המקביל אולי לנסיך, רוזן או דוכס באירופה. בתמורה לנאמנות לשוגון, המנהיג הצבאי העליון ביפן קיבל הדאימיו עצמאות כמעט מוחלטת בניהול השטח שבשליטתו. כזכור, מדובר באחד המחוזות הלוחמניים ביותר ביפן כולה בו כמות הסמוראים ביחס לפשוטי העם היה הגבוה ביותר. שבט שימאזו שישב על הקצה הדרומי ביותר של יפן נהנה מקשרים דיפלומטיים עם העולם החיצון, חלקם בידיעת השוגון וחלקם בסתר. איי אוקינאווה שנחשבו לחלק מסין הקיסרית הפכו דה פאקטו לקולוניה של יפן בעזרת השפעתם הקרובה של אנשי שימאזו. הסחר בסוכר שהגיע מאוקינאווה העשיר את השבט שלא הסתפק בכך ואף הרוויח מסחר לא חוקי בתקופת הסאקוק - הסגר מרצון שהנהיג כס השוגון החל מהמאה ה-17.
הגן בו נמצא אחוזת משפחת שימאזו משתרע על שטח ענק ומציג מבנים מיוחדים, גינות סלעים, חומות ותעלות מים. השליט ה-19 במספר של שבט שימאזו בנה את הגן באמצע המאה ה-17. אחד מהאלמנטים החשובים ביותר באמנות הגינון היפני הוא ה'נוף המושאל' בו מעוצב הגן כך שהנוף הנשקף סביבו ישתלב בגן עצמו. המהנדסים והאמנים ששכרה משפחת שימאזו לבניית גן איסו טיי-אן לא צריכים היו לשבור את הראש בנוגע לנוף המושאל, הר סאקורה ג'ימה שולט בשדה הראיה מכל זווית אפשרית. הגן ממקום בצפון העיר ומשתרע כמעט ממש מקו החוף של המפרץ ועד הגבעות המשקיפות עליו. בהרבה פינות בגן אפשר לראות את הדרקון המסמל את אוקינאווה - סמל לקשר בין שני המחוזות.
הפאוויליון הזה ניתן במתנה למשפחת שימאזו על ידי שליטי אוקינאווה. הוא מרוצף באריחים מרובעים פשוטים וכל כולו יפה בפשטות שלו. לא רחוק מכאן, מצידו האחר של ים יפן יודעים הקוריאנים לקשט את המקדשים שלהם בכל צבע אפשרי. הסינים גם אוהבים זהב ונצנצים ומידי פעם אני נזכר בארמון של איזה מהרג'ה בהודו בו ביקרתי פעם והיה יכול להיות אתר מתאים לחצונה גרוזינית סטריאוטיפית עם כל המראות והזהבים שהיו תלויים בו. הרבה פעמים ביפן אני אוהב לראות שבמקומות מרכזיים ועשירים כמו מקדשים מפורסמים, טירות חשובות או בתי מגורים של האצולה מעוצבים בצורה פשוטה ולא מנקרת עיניים במבט ראשון. דווקא קורות עץ הלא מעובד והלא צבוע יכולות להעניק למקום אווירה של איכות אמיתית. יש מי שמשייך זאת לאמנות/פילוסופיית הוואבי-סאבי. דווקא חוסר השלמות והפגם הופכים יצירה למושלמת. הפשטות עליונה היא על תחכום היתר ולפעמים רק אמן אמיתי יבחין כי מדובר ביצירה מיוחדת. זה מזכיר את אחד הסיפורים על הסמוראי האגדי מיאמטו מוסאשי. קבוצה של סמוראים יהירים ממעמד אצולה גבוה הגיעו לכפרו של אמן חרב במטרה ללמוד ממנו. הסמוראי הזקן הניח להם להמתין מספר ימים במלון הדרכים על מנת להחליט האם הם ראויים לשיעור. בסופו של דבר לאחר דרישות חוזרות ונשנות שלח האמן את אחת מנשות הטירה למלון ובידה תשובה לדרישתם לקבל שיעור - פרח הנקטף מהגינה. הסמוראים התרגזו, החליטו כי מדבור בזקן סנילי שזמנו עבר ועזבו את המקום. מוסאשי שהגיע בהיחבא למקום גם הוא על מנת ללמוד את דרך החרב מהמורה עצר את הצעירה בדרכה חזרה לטירה וביקש לראות את הפרח. רק אמן כמו מוסאשי יכל לראות כי הגבעול נחתך בצורה מושלמת על ידי להב חרב שהונפה בידי מומחה והבין את המסר - מי שלא ראוי לא יצליח לראות מבעד לבנאלי.
זהו סלע גדול המציץ מבעד לצמחיה העוטפת את מצוקי הגבעות המקיפות את הגן. בהשפעה תרבותית סינית החליט יום אחד ראש המשפחה לקחת כ-4000 פועלים שיעמדו על פיגומים למשך חודשים ויפסלו בפני הסלע כתובת המונה שלושה סימני 'קאנג'י'. כל סימן הוא בגובה של 11 מטר ומשמעות הכתובת היא 'סלע גדול'. ככה זה כשאתה הדאימיו…
הגן מרושת בתעלות מים גדולות וקטנות. בפינה אחת לצד פלג מים קרירים היו נוהגים האצילים לשבת ועליהם היה להצליח לחבר פואמה לפני שכוס הסאקה שצפה על מגש במורד הזרם הגיעה למקום ישיבתם.
זהו אגף אחד בבניין המגורים המסועף. בחדר הזה המשקיף למפרץ היה הדאימיו בכל בוקר יושב ומתכונן לעוד יום של חיבור פואמות ועריפת ראשים. עוזרים אישיים היו מסייעים לו לצחצח את שיניו, להסתרק ולהתאפר.
זהו מקדש קטן באחת מפינות הגן המוקדש לחתולים. ראש המשפחה אשר השתתף באחד מנסיונות הפלישה לקוריאה במאה ה-18 לקח עימו אל מעבר לים שבעה חתולים. לטענתו הוא יכל לדעת את השעה המדויקת על פי גודל אישוניהם של החתולים. שניים מהחתולים שרדו את המסע ונקברו במקדשון הקטן. עד היום בכל שנה בעשירי ביוני נערך טקס אזכרה במקום על ידי יצרני שעונים מקומיים.
ממש מחוץ לחומות הגן נמצא המקדש הגדול של שבט שימאזו המנציח את שמותיהם של ראשי המשפחה אבל לא רק אותם. כאשר אחד משושלת הדאימיו של משפחת שימאזו נפטר במאה ה-18 בוצעה התאבדות המונית של יועציו האישיים וכמה עשרות סמוראים מהמעגל הקרוב לו. הם טענו כי נאמנותם לבר מינן היתה כה גדולה עד כי אין הן מסוגלים לשרת נאמנה אף אדון אחר כולל יורשיו של הבחור.
כבר סתיו
19 בספטמבר, 2009
נו, מה לעשות? נסיעה לעיר הגדולה, כמה כתבות למעריב ואופנוע חדש - מה הפלא שלא הצלחתי למצוא זמן לבלבל לכם את הראש.
שידורינו יתחדשו בקרוב מאוד.
בינתיים, שנה טובה לכולם.
נצחון מוכתם
31 באוגוסט, 2009בהמשך לפוסט הקודם ובמיוחד לכמה מהתגובות אשר עסקו בהשוואת פשעי המלחמה של מדינות הציר לאלו של בעלות הברית אני חושב שכדאי לצפות בסרט הדוקומנטרי הבא. אני לא מסכים עם חלק מהפרשנות המוצגת בו אבל בהחלט כדאי לזכור שישנה גם הסטוריה אחרת.
ה'אויוקו' והממסד
24 באוגוסט, 2009
בכל שנה נהגו אנשי הליברל דמוקרטיק פארטי, הגוף הפוליטי השמרני השולט ביפן ברציפות כ-50 שנה, להגיע למקדש יאסקוני בלב טוקיו ולהשתתף בטקסים לזכר חיילי הקיסר. זה לא היה מעניין אף אחד אם המקדש הענק הוא מרכז כח של התנועות הפאשיסטיות היפניות הנקראות בשם הכללי 'אויוקו'. החיילים היפנים הפשוטים נוצלו בחייהם על ידי החונטה ההצבאית אשר שלטה ביפן עד סוף המלחמה ועתה מותם מנוצל בשנית על ידי אותם ממשיכי דרכו של טוג'ו ושות'. במקדש מונצחים שמם של פושעי מלחמה אשר ביצעו מעשי זוועה ברחבי אסיה והפסיפיק ואלה אשר פיקדו ופיקחו על מעשים אלו. אם לא די בכך, הוקם במקדש אגף מיוחד למוזאין אשר מסביר לבאים כיצד נדחקה יפן על ידי קונספירציה בין לאומית להשתתף במלחמה וכל מה שיפנים עשו הוא להביא רווחה ושלום לעמי אסיה אשר דוכאו על ידי המערב. פסטיבלים ואירועים במקום מאדירים את מי שהיו מנהיגי יפן באותה התקופה והרבה ארס מוטח במהלכם בשכנותיה של יפן וכמובן בארה"ב. למרות המחאות בעיקר מצד סין וקוריאה המשיכו בכירים במפלגה המאובנת להפגין נוכחות במקום והגדיל לעשות ראש הממשלה קויזומי בתחילת העשור שנהג להגיע בכל שנה לטקס המרכזי באופן הפגנתי צעד שכביכול נתן אישור לכל פוליטיקאי זב חוטם להגיע למקום וללקק לפסיכים המקומיים באורגיה של חלומות גדולה והתרפקות על עבר שלא היה. השנה ב-15 לאוגוסט ביום המציין הכניעה לבעלות הברית נמנעו ראשי הקואליציה מלהגיע לטקס בנסיון נואש לזכות בנקודות בדעת בקהל. הבחירות הכלליות יערכו בשבוע הבא וכל הסקרים מראים שלציבור היפני נמאס מהמומיות המנותקות של הליברל דמוקרטיק פארטי ורוב העם החליט לתמוך בדמוקרטיק פארטי אוף ג'פאן. למותר לציין שאף אחת משתי המפלגות איננה דמוקרטית ובטח לא ליברלית. ככה זה בקצה המזרחי של אסיה.
זהו סרט שצולם על ידי עיתונאי קנדי בתקופת שלטון קויזומי. הוא הגיע למקדש יאסקוני ביום בו מתנהלים הטקסים המתועבים במטרה לעורר פרובוקציה והצליח מעל למשוער. בסיום נאום של פוליטיקאי נמוך דרג המשבח את המנהיגות של יפן בימי המלחמה פונה אליו פייר פארסו מקנדה ומבקש לשאול שאלה, "האם אתה יודע שבגרמניה היית נעצר על ידי המשטרה אם היית נושא את אותו הנאום?" הוא שואל את הפוליטיקאי אשר עונה באופן היפאני הקלאסי כאשר דברים לא צפוים קורים - רעידות לא רצוניות, פלבול עיניים, הרגשת מחנק ורצון עז לרדת על בקבוק סאקה. למזלו של הפוליטקאי הבוק מסביב עומדים אנשי אויוק רבים שקופצים על המציאה ומתחילים לצרוח על פייר "תשתוק" ו"תלך הביתה".
פייר חושב שאת שלו הוא עשה אבל איש אויוק בחליפה שחורה עוצר אותו ומבקש לדעת מיהו. גם כאן השיחה נתקעת ופייר מבקש ללכת אך חליפה שחורה תופס אותו ומעכב אותו, הוא יודע למה. השוטר שמגיע למקום מייד מעכב את פייר שמיצידו מבקש ללכת ואומר לשוטר מספר פעמים להוריד את ידיו ממנו. המצב ממשיך להדרדר כאשר שוטרים אחרים מגיעים וכולם כמובן פונים לפייר כחשוד במשהו שהוא כמובן לא ביצע. אנשי האויוק בחסות השוטרים מזנבים בו ולמרות מחאות רפות מצד השוטרים נוגעים בו, מטרידים אותו עם דגל יפני ולא מניחים בדרישה מהמשטרה לעצור אותו. בסיומו של דבר נלקח פייר לתחנת המשטרה שם הוא מעוכב כ-7 שעות ובסיומם טוענים אנשי האויוק בהצהרה רשמית כי קיבלו מפייר מכתב התנצלות. יכול להיות שמכתב ההתנצלות באמת נכתב, גם אני הייתי כותב דבר כזה על מנת להשאיר את תחנת המשטרה מאחורי, אבל פייר פרסם מכתב בעתון ג'פאן טיימס בו הוא יוצא כנגד השתתפות הפוליטיקאים היפנים בטקסים הנערכים ביאסקוני.
Diplomats too easy on Koizumi
By PIERRE PARISEAU
Montreal
To die for the father of the current Emperor and to be enshrined at Yasukuni was the ultimate goal of the Imperial Army's soldiers during World War II. The fascist leaders who sent these brainwashed men all over Asia to commit some of the most abominable crimes in the history of humanity should not be held up as war heroes for the rightwing fanatics roaming the roads of Japan.
Koizumi's repeated visits to the shrine would never occur if our Western diplomats in Tokyo would properly inform their respective governments of the real meaning of Yasukuni and the war-glorifying museum next to it.
Would Europe tolerate a German chancellor visiting a memorial honoring the Nazis, the very same allies of the war criminals Koizumi is hypocritically praising at Yasukuni? The souls of the more than 20 million victims (foreign and Japanese) are waiting for the shrine to be demolished. Shame on Koizumi. Shame on our diplomats sipping champagne as if Koizumi had merely gone to Disneyland.
בינינו, הבן אדם אדיוט. אם הוא היה מבצע את אותו התעלול באירוע של תנועה פאשיסטית באירופה או ארה"ב, כל כוחות המשטרה בעולם לא היו מצליחים להוציא אותו חי. למרות שהמחאה שלו מוצדקת ונכונה אני הייתי מעדיף לראות אותה מגיעה מאזרחים יפנים ולא מזרים שחושבים שהם יכולים לתקן בחו"ל את מה ששבור אצלם בבית.
מה שמאוד 'מצא חן' בעיני היא העדות המצולמת לקשר ההדוק בין המשטרה לאנשי האויוק. המשטרה, ככח פוליטי, מודעת לנטיות ליבם של האוחזים בהגה ומגלה הבנה וסימפטה לכל הקוקיות מהאויוק בניגוד מוחלט לאגרוף הברזל המשטרתי המונף על כח ארגון מהמרכז שמאלה - ואין כאלו רבים ביפן, מה הפלא. ברור שלמשטרה לא היה כל סמכות לעכב את פייר ובטח שלא לדרוש ממנו מכתב התנצלות ואם היה מדובר בעבודה נכונה לשמירת הסדר הציבורי היה עליהם לשלוח אותו מהמקום במונית הראשונה. אבל הרצון לרצות את האויוק הוא נטייה מסוכנת במדינה הקוראת לעצמה דמוקרטית.
הפוך, גוטהמגוצ'י, הפוך
6 באוגוסט, 2009
נהג יפני בן 68 עלה היום על מחלף הדרך המהירה במחוז אהימה הנמצא באי שיקוקו ונסע להנאתו 47 קילומטר בניגוד לכיוון התנועה. זו אינה הפעם הראשונה ולא השנייה שמקרה כזה מתרחש בשנה שנתיים האחרונות ועם הגידול במספר היפנים הנוהגים בגילאים מופלגים (המורה ליפנית שלי חגגה 90 לפני כחודשיים והיא נוהגת כמו מאקס הזועם) יש להניח שהתדירות של תאונות נהגי השטיון רק תעלה. גם הפעם השאיר מאחוריו היפני האוומלל שובל של כלי רכב אשר סטו והתנגשו בחומות הבטיחות בנסיון לחמוק ממנו אבל הפעם ההסבר היה יוצא דופן:
"הבחנתי שעשיתי טעות כבר ברגע שעליתי על הדרך המהירה אבל נתקפתי בפניקה ולא יכולתי לעצור"
מעולם לא נתקלתי במשפט כה קצר וברור המסכם את התנהלות הממשלה היפנית בעשרים השנים האחרונות.
טוב, אולי 47.
העניים העובדים
4 באוגוסט, 2009
קוראים להם the working poor 'העניים העובדים' אלו שעובדים כמו חמורים ואין להם כסף לפלאפל. התופעה הזו די מוכרת במערב הקפיטליסטי החזירי, החומרני, הקר, העוד כמה כינויים שאפשר למצוא כחול שעל שפת הים באתרים כמו הגדה השמאלית ובסרטים של מייקל מור (אשר כידוע מחלק את כל הונו עם עמיתיו הפועלים). אבל ביפן מדובר במעמד חברתי די חדש שהולך וגדל בקצב מהיר.
בעשרות השנים של הצמיחה הכלכלית מאז מלחמת העולם השנייה התגאו נציגים יפנים בעובדה כי יפן היא מדינה בה כולם שייכים למעמד הביניים. זו היתה המדינה הקפיטליסטית הכי סוציאלית בעולם ובה כביכול התגשם הפתגם 'כל עבודה מכבדת את בעליה'. באופן כללי כל מי שיצא לעבוד זכה להתקיים בכבוד, לגדל משפחה ולהעניק חינוך טוב לילדים ולפרוש לבית משלו בפרברים האפורים של אחת מהערים האפורות. מקום העבודה היה מובטח לכל החיים ופיטורים היו מקור לבושה למעסיק לא פחות מלעובד. במבט שיטחי ורדוד היה מדובר בגן עדן כלכלי, את המחיר בבריאות הנפש של האוכלוסיה ניתן היה לטאטא מתחת לשטיח עד סוף שנות ה-90. לאחר התפוצצות הבועה וחוסר היכולת של הממשלה להמשיך ולשחק בנדמה לי נפרצו כאמור ערכים הנוקשים של שוק העבודה ומספר העובדים הזמניים חסרי הזכויות רק הולך וגדל משנה לשנה.
לא מדובר בסרט הדקמונטרי המשובח ביותר שהוציא הבי.בי.סי. מעולם והבמאי די מעצבן אבל מדובר בהצצה די נדירה (בוודאי למצלמה זרה) לחיים של אחד מתוך מליוני יפנים החיים בקושי, אם ניתן לקרוא לזה חיים. האי יציבות המנטלית של כוכבי הסרט היא לצערי הסטנדרט הקבוע כאן בזמן האחרון.
אם אין לך שמש
22 ביולי, 2009קייטארו התקשר אלי אתמול בבוקר, "אתה יודע שזה הכל בגללך" הוא אמר ואני התבוננתי מבעד לחלון הסלון הגדול בעננים השחורים שהמטירו גשם חזק מאז שעות הלילה. כמו אל הגשם במדריך הטרמפיסט אני ממשיך לחרבן לכולם את התכניות עם גשם בלתי נמנע.
הפעם עשיתי זאת בגדול והצלחתי להרוס את ליקוי החמה הארוך ביותר במאה השנים הבאות. השמיים אמנם השחירו ובעשר בבוקר נראה העולם כאילו מדובר בשמונה בערב למשך מספר דקות, אבל אלפי האנשים ששילמו מחירים מטורפים לחזות בליקוי מהאי אמאמיאושימה ומליוני הצופים שעקבו אחר צוותי הטלוויזיה שנפרשו לאורך המדינה זכו לראות הרבה גשם בשידור חי.
אפשר להתנחם בסרט נהדר באיכות טובה שצולם בשעות הבוקר המוקדמות של טוקיו. השחר כבר עלה ואפשר לראות את המוניות מובילות את אחרונות השתיינים לתחנת הרכבת הקרובה או היישר למשרד. הכבישים הרחבים של המטרופוליס פתוחים ורגועים רגע לפני הטירוף של פתיחת יום העבודה. הנהג לוקח אותנו מרובע שיבויה לרובע רופונגי דרך נוף המתחלף בין אזורי מגורים נמוכים יחסית ומרכזי עסקים כבירים. קשה להבין אין עיר כזו עסוקה ותוססת יכולה להשאר כל כך נקיה.
נהיה לי חושך בעיניים
18 ביולי, 2009יש מקום בצפון המחוז, כפר קטן הנחבא לצד ערוץ נהר שוצף עמוק בהרים של מרכז האי. תמיד תהיתי למה קוראים למקום 'הי-נו-קאגה' HI-NO-KAGE איזה שם מצחיק לתת למקום. הי נו קאגה ביפנית משמעותו 'צל השמש' ורק עכשיו לאדיוט כמוני נופל האסימון מה הקטע כאן.
הכל קורה ביפן והשבוע אנחנו נהנה מליקוי החמה המלא היחיד שיתרחש מעל אדמת יפן במאה ה-21. 'אדמת יפן' במקרה הזה הוא האי אמאמי אושימה הנמצא לא רחוק מכאן מדרום לאי קיושו. מדובר באי קטן מאוד שהוזכר כאן בבלוג כמקום גלותו של סאיגו טאקאמורי (אפשר להכנס ישירות לפוסטים על סאיגו דרך הקטגוריה המוקדשת לו, מי יודע, אולי פעם אסיים את הפרוייקט הזה). אנחנו שנמצאים 200 או 300 ק"מ ממרכז הליקוי נזכה לליקוי כמעט מלא, יותר מ-90 אחוזים וזה צריך להיות מעניין. אני תוהה אם כדאי להכין לופ בלתי נגמר של הטרק האחרון בדארק סייד ולהאזין לו תוך כדי צפייה באלת השמש הנבלעת על ידי מפלצת מיתולוגית.
מצורף עלון שימוש לטובת כל מי שמתכנן לעלות על הטיסה הבאה ולעקוב אחר צל השמש, או ביפנית: הי-נו-קאגה.
