חודש קשה עבר על כוחותינו. הפלייאוף של ליגת ה-NBA שהיה מצויין עד לסדרת הגמר מילא את רוב שעות הבוקר שלי. רכשתי את מנוי הברואד בנד שלהם וצפיתי בשידורים הישירים על מסך המחשב. בהפוגות שבין גשמי המונסון אשר התאחרו השנה והעבודה מחוייבת המציאות אני מצליח לברוח עם האופנוע למקומות שאני אוהב. הפעם לא מדובר בטיולים מרובי משתתפים וימי רכיבה שהם יותר הפנינג רעשני אלא מסע יומי של אופנוע בודד ויש בזה יתרונות לא קטנים.
אני אוהב את הדרך המטפסת אל רכס קירישימה. כביש מפותל שחותך ביער עבות וחלקים ממנו הפכו למנהרות ירוקות וחשוכות.
המון צבאים יפים וטעימים נמצאים בכל מקום בשמורה והתפוצצות האוכלוסין שלהם הביאה רבים לגלוש אל מעבר לתחומי הפארק ולגרום נזקים כבדים לחקלאים המתגוררים למרגלות ההרים. תן לי רובה וגרילר פחמים ואני מחסל את הבעיה צ'יק צ'ק.
כביש צדדי מוליך לאונסן 'SHINYU'. אונסן ישן וקטן שנחשב אחד הטובים ביפן. הקירות של החדרים בהן נמצאות הבריכות המופרדות לגברים ונשים מכוסים במשקעים של גופרית ומינרלים אחרים והמים לבנים וסמיכים יותר מחלב. זהו אחד מהאונסנים הבודדים שעדין מאפשרים רחצה מעורבת בבריכה הפתוחה.
כדי ממש להרגיש שאתם חלק מהנוף אני ממליץ לקחת כמה ביצים סרוחות למעוך אותן בשקית נילון ואז לקחת ממנה נשימה עמוקה, זו בערך הצחנה העולה מהסלעים האפורים צהובים.
מאות מדרגות בטון צרות, קטנות ומכוסות אזוב מובילות אותי לקרקעית של ערוץ בו יש סדרה של כמה מפלים יפים. הלחות של המונסונים היא בלתי נסבלת גם ללא העננים של נתזי מי הנחל ומהר מאוד אני מוצא עצמי ספוג זיעה ומים. מנוחה ארוכה לפני הטיפוס בחזרה לאופנוע לא מצליחה לקרר אותי אבל האוויר הנעים ששוטף אותי ברכיבה הביתה עושה את העבודה.
רגע לפני שהמתיחות בין יפן לארה"ב פרצה אל מעל פני השטח צפו באי אולמות הקולנוע במערב בסרטון המקסים הזה שמנציח את יפן כמה שנים לפני שאלפי טון של פצצות תבערה הפכו את טוקיו למגרש חניה גדול. הארמון הישן נמחק ואיתו גם הגשרים הציוריים ורבים מהמקדשים הגדולים, ניקו וקיוטו שרדו תודות להחלטה אמריקאית שלא לפגוע במרכזי התרבות המיוחדים.
יום בהיר של שמש ושאר קלישאות. מנצלים את היום האחרון של ה'golden week' חופשת האביב ביפן, ויוצאים דרומה לטוי מיסאקי שזה כמו כף התקווה הטובה רק שבמקום תקווה אפשר למצוא שם ייאוש די נח. שמונה בבוקר, רוכבי הגיהנום מגיעים למיאזאקי ופולשים למטבח שלנו לקפה מהיר. היפנית מתעוררת ומעיפה אותנו החוצה לדרכינו.
יוצאים דרומה על הדרך המהירה (מקסימום 60 קמ"ש) עד לאאושימה.
עבדכם הנאמן חוגג סוף סוף רכיבה נעימה במזג אוויר נורמלי. רק פחות משבוע קודם לכן קפאו לי הביצים ברכיבה לקוממוטו והגרון הלך פייפן לאיזה שלושה ימים.
אאושימה. לו הייתי אי ירוק בים, היו אז בונים עלי מקדש לזכר הקיסר היפני הראשון שנולד במיאזאקי (כבוד) לפני כ-שש אלף שנים על פי המיתולוגיה היפנית.
לא זוכר אם כבר הראתי כאן את לוחות הסלעים המשונים המכסים את חופי מיאזאקי לאורך עשרות קילומטר. קוראים להם סלעי קרש הכביסה של הטרול בגלל הצורה והגודל.
עוצרים בסאן-מסה על הצוק המשקיף לחוף להפגש עם כמה רוכבים אחרים.
בניגוד לברברים שלא מבינים כלום בדגים, היפנים לא אוכלים קרפיונים אבל מעניין שגם הם רואים בדג השמנוני הזה סמל המביע משאלה לעתיד טוב יותר. בחמישי לחודש מאי נחגג יום הילד, לא יום הילדים אלא יום הילד וחתני השמחה הם הילדים הזכרים של המשפחה (הילדות יכולות לנצל את היום הזה בנסיונות להיות קוואי ולתרגל קול מאנפף וצווחני). מעל בתי משפחות עם בנים צעירים מתנופפים דגלים ושרוולי רוח המעוצבים כדגי קרפיון ססגוניים. הקרפיון נחשב לדג חזק המסוגל לטפס במעלה נחלים גועשים ואף להתגבר על מפלי מים בדרכו למעלה והוא מסמל את התקווה שהבן הקטן יצליח גם הוא להתגבר על המפלים המאיימים בחייו. בהתחשב בעובדה שמספר היפנים הצעירים שלא מצליחים להשתלב בחברה ונשארים לחיות בבית הוריהם המזדקנים מוקפים במשחקי מחשב וחוברות אנימציה הולך וגדל, הייתי ממליץ להיות קצת יותר ריאליסט ולהחליף את דגלי הקרפיון בבלוני סרטן הנזיר.
עצרנו בנאנגו, עיירת דייגים וותיקה, וארוחת הצהריים היתה פיצוץ. נתחים גדולים של קאצואו טרי טרי ברוטב סויה מתובל. כמו שאמר המשורר חיים משה איציק 'תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת'. המחיר? 1000 יין.
יוצאים מנאנגו מפוצצים אך מלאים וממשיכים לאורך החוף לכיוון קושימה.
העלונים המחולקים בשער הכניסה לטוי מיסאקי מבטיחים עדרים של סוסי פרא. ההגדרה 'סוסים' עוד יכולה לעבור בשקט למרות שמדובר במשהו שמזכיר יותר פוני ננסי מאשר קוואטר שרירי אבל לקרוא לזה 'פרא' זה צעד אחד רחוק מידי.
טוקיו, כך מסתבר, זה לא מיאזאקי.
בשמונה השנים האחרונות אפשר למנות את מספר הפעמים בהן ביקרתי בטוקיו על אצבעות יד אחת, וגם זו חייבת להיות יד של יאקוזונר כבד שעשה בחיים כמה טעויות מקצעויות. חוץ מהמתנה של מספר שעות לטיסה מנמל התעופה נאריטה או האנדה לא מצאתי שום עניין בביקור בעיר הבירה. נסיעה לילית עם האח הצעיר לפני מספר שנים, במהלכה 'חתכנו' את העיר והמרחב האורבני המקיף אותה מנמל התעופה עד למרגלות הפוג'י, אכן השאירה את חותמה ואיפשרה התרשמות מהירה לסדר הגודל של אחת הערים הגדולות בעולם. לאורך מרחק בלתי מתקבל על הדעת נסענו בתוך ג'ונגל אורבני המגמד את ניו יורק.
אבל עדיין. בתור יפני מתחיל שקיבל את החינוך המקומי על ברכי זקני מיאזאקי למדתי שטוקיו היא עיר מלוכלכת (יחסית) ומסוכנת (יחסית) עם הרבה זרים מלוכלכים ומסוכנים (אבסולוטית). הבנתי שאין כמו האוויר של מיאזאקי (מה שנכון, נכון), המקומיים החברותיים המקבלים כל אחד בברכה (אלא אם כן אתה ברברי גבוה, אז אתה מתקבל לפעמים בהבעה של זעזוע ופחד) והאוכל האוטנטי (דגים טריים, דייקון, בשר בקר משובח, דייקון, טופו, דייקון וגם הרבה דייקון). עד שהיפנית החליטה על חופשת סופשבוע בטוקיו לא העלתי בדעתי, כפרי חשוך שכמוני, שטוקיו יכולה להיות מקום מעניין אחלה שקשוקה.
שלושה ימים מעניינים מאוד עברו עלי בעיר הגדולה וחזרתי לכפר עם כמה תובנות חשובות:
1. מסתבר שאפשר למצוא ביפן פיצה ראויה מבלי להתקל בתוספות טופו, פירות ים ודייקון כמובן.
2. העיר הזו הרבה יותר ירוקה מהדימוי שלה וכמות הפארקים הגדולים שם די מרשימה.
3. מסתבר שיש מקומות ביפן בהן עובדת היותך ברברי לא מרימה גבה גם אם מדובר ביפנית מבוגרת שאפילו מכוונת אותך בנימוס לתחנת השינג'וקו.
4. יש המון צעירים ביפן, הם כולם חיים בטוקיו.
בצהריים של היום השני ביקרנו בארמון האימפריאלי של הוד מלכותו הקיסר. אי אפשר להכנס למרחב הפנימי שם מתגוררת משפחת המלוכה וטוב שכך - על פי החדשות כל בני המשפחה לוקים ברמה זו אחרת של בעיות בריאות הנובעות ממתח ומריבות אישיות. הארמון משתרע על איזור די נרחב במקום בו עמדה טירת השוגון בתקופת אדו. החומות, הגנים והמבנים שוחזרו לאחר המלחמה ומדובר בפינה מקסימה ושקטה בלב אסאקסה, רובע העסקים של טוקיו. בכל סוף שבוע אלפים אם לא עשרות אלפי בני אדם רצים או מדוושים מסביב לחומות החיצוניות והאווירה מאוד פסטורלית.
מעולם לא הייתי חובב תכניות ריאליטי. מודה שעקבתי אחר אמריקן איידול לפני כשנתיים לאורך מספר פרקים, אך זה היה רק בגלל קולה המיוחד של אחת המתמודדות (דוליטל אם אני לא טועה) ואיבדתי עניין ברגע שהיא הודחה. גם בכמה פרקים של המירוץ למליון האמריקאית צפיתי עד שהדרמה המזוייפת עלתה לי על העצבים. עדיין, קשה לברוח מעדכונים דרמטיים בכל הקורה בתכניות הזבל האלה, האלטרנטיבה היא להתנתק מכל אמצעי התקשורת. מעבר לכמה שניות בגל"צ מעולם לא שמעתי את נינט שרה (ולאור אותן מספר שניות, לא הפסדתי שום דבר) אבל קשה היה להתעלם מהכותרות בנוגע לכל שינוי בתסרוקת או בבן הזוג. ביפן מתקבלות תכניות הריאליטי בהססנות מסויימת. אני חושב שליפנים קשה להשלים עם הצגה של 'מציאות' בה מתערבבים ה'הונה' וה'טאטה-מאה'. ההפרדה בין שני מישורי ההוויה האלו היא הבסיס לכל סוג של תקשורת בתרבות היפנית ובלתי ניתן לתאר תכנית כמו כוכב נולד ביפן בה השופט יקטול את המתמודד, לא בצורה פומבית ואפילו לא בסיטואציה אינטימית יותר. רק לאחרונה החלו משדרים ביפן מספר מצומצם של תכניות ריאליטי זרות והקונספט הוא כל כך לא יפני עד כדי שתכניות כמו המירוץ למליון או אמריקן איידול מחייבות מנחה יפני המופיע לפני פתיחת הפרק ומייד עם סיומו ותפקידו להסביר לצופים מה מה בדיוק קרה כאן ואיך עליהם להגיב.
בידור להמונים שאינו גבוה מידי היה קיים מאז ומתמיד אבל פעם היה ברור שבידור לא גבוה איננו מחוייב להיות דווקא נמוך.
כמה קליפים כקונטרה לחרא בו מאכילים את הציבור המסומם.
ועוד דוגמא אחרת לאמן שיכול בארבעה אקורדים ושחור לבן לעשות מה שכל הפקות הענק הפלסטיקיות לא יכולות לעשות עם כל הכסף שבעולם:
אני יודע שזה מאוד לא פופולרי לצאת נגד הגל הנהדר של שירה יהודית מודרנית המציף בשנה האחרונה את גלי האתר בישראל ומאחד את עם ישראל בחמימות כשרה ובאמת שאני אפילו מאוד אוהב להאזין לעמיר בן-עיון (אני מקווה שכתבתי את השם נכון). אבל מידי פעם אני שומע את שולי רנד שמצא את האור ותוהה לעצמי מה היה קורה אם ביפן היה משודר ללא הפסקה להיט בו הזמר מודה לבודהה על כך שלא נולד יהודי.
ימים קשים עוברים על כוחותינו. החורף הקצר הביא לפריחה מוקדמת של עצי הדובדבן רק על מנת להבלע בנחשול מדכא של טמפרטורות נמוכות וגשם מתמשך. מליוני יפנים נשארו בבית עם יריעות הפלסטיק הכחולות המפורסמות והם צופים בעניים כלות בעלי הכותרת הורדרדים נושרים מהעצים אל השלוליות הקרות.
המשבר הכלכלי חושף את הרקב שפשה בשוק היפני. בדיוק כפי ש'ביבי הציל את הכלכלה הישראלית' גם היפנים גילו בסוף שנות ה-90 ששוק עבדים הוא התרופה לכלכלה בקשיים. עד לא מכבר נהנו היפנים מהילה של משק נאמן לעובדיו. המיתוס של 'מקום עבודה לכל החיים' עדיין מוזכר מידי פעם בכל מיני סיקורים שטחיים של כלי תקשורת זרים אך האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר.
בשנת 2007, כאשר הפכה חברת טויוטה ליצרנית הרכב הגדולה בעולם, חגגה התקשורת היפנית את ההישג כאילו הכוחות היפנים כבשו שוב את מנצ'וריה. הטענות מצד יצרניות רכב זרות כי אינן יכולות להתחרות בטויוטה מאחר והחברה היפנית נהנית מכוח עבודה זול בצורה שאינה חוקית במדינותיהן הובלעה ברוב המקרים או הוצגה כתירוץ עלוב.
זוכרים את טומוהירו קאטו, הדוקר מאקיהברה? צעיר יפני שמצא את עצמו כמו מליונים אחרים כלוא בתוך מערכת עובדי הקבלן היפנית עד שנשרף לו הפיוז. עכשיו מגלים היפנים שהמלך הוא עירום והחגיגות של הקונגלומרטים היפנים התנהלו על גבם של מאות אלפי עובדים יפנים שהושלכו לרחוב ללא פנסיה, פיצויים או אפילו דמי אבטלה.
מסתבר ש-77 אחוזים מהמפוטרים ביפן לא זכאים לשום תמיכה פיננסית אפילו לא בצורת דמי אבטלה, שיעור שאין דומה לו בקבוצת המדינות המתועשות. מדובר בדרך כלל באנשים צעירים, עד אמצע שנות ה-30 שלהם שעבדו בנאמנות יפנית בעשור האחרון על חוזים זמניים דרך חברות כח אדם שצמחו כמו פטריות בכפות הרגליים לאחר מסע כומתה. 20 או אפילו 30 אחוזים ממשכורתם משולמים על ידי המעביד לחברת כ"א ואף יין לא מופרש לקרן פנסיה, ביטוח רפואי והטבות אחרות. המעביד, למשל טויוטה, פשוט היה צריך להחליט בכל 6 חודשים אם הוא מעוניין בהמשך העסקתו של העבד. במידה וכן, החוזה היה מחודש והעובד היה נדרש להגיע למפעל תוך הפגנת כל השטיקים של תרבות העבודה היפנית - נאמנות מוחלטת, עבודה בשעות נוספות ללא קבלת תוספת שכר, שירת המנון החברה בכל בוקר ומידי פעם אפילו 'קארושי' - מוות כתוצאה מעבודת יתר. מצד שני, אם החברה לא רצתה לחדש את החוזה היא היתה מסוגלת פשוט להודיע על כך לחברת כח האדם ללא כל מחוייבות או אחריות כלפי העבד - אם אין סושי, יאכלו סאשימי.
עכשיו אוכלוסיית חסרי הבית בערים הגדולות הולכת וגדלה והממשלה היפנית מנסה למצוא את כל הטריקים האפשריים לשדר ש'הכל בסדר' כולל חלוקת כסף מזומן לאוכלוסיה ונסיון למנות שרי קבינט שאינם אלכוהליסטים.
התקשורת היפנית ממשיכה למלא את חובתה בתפקיד סם ההזיה הציבורי שנועד להשכיח מהיפני הממוצע מי מנהל את המדינה.
הפעם מתמקד אחד הערוצים בבעיה מהותית וגורלית. האם יצליח הבדרן השמנמן לחסל בקבוק קולה בשלוק אחד ולרוץ מסלול מכשולים ללא פליטה של גרעפס אחד. צוות השופטים המכובדים (מאוד) יכריע.
מקדש הסושי העירוני כבר הוזכר כאן בעבר בלווית תמונות סקסיות של דגים ערומים הרובצים בתנוחות מגרות על מצע אורז לבן. עכשיו פותחים אצלינו סניף שלישי של טורה סושי וגם בו יישבו יפנים רבים לאורך דלפק מעגלי כאשר מולם יעברו צלוחיות הסושי על פס נע.
קאיי-טנ-זושי, כך נקראות מסעדות הסושי המגישות את המנות על סרט נע. הסועדים לוקחים את המנות האהובות עליהם או מה שנראה ממש טעים באותו היום. את הצלוחיות הריקות עורמים למגדל לוהט ובסוף הארוחה, כאשר אין מקום בגרון אפילו לאיזה זנב של אונאגי, עורכים חישוב של הארוחה על פי צבע הצלוחיות - כל צבע והמחיר שלו. המחירים נעים בדרך כלל בין 200 ל-600 יין לצלוחית.
בפעם האחרונה שבלסתי שם חשבתי שלא במקרה פופולרית שיטת הסרט הנע בסושיות היפניות. בניגוד לתפריט של מסעדה רגילה מדובר בכמות ענקית של מנות והתפריט המודפס בו מופיעות לפחות כ-100 מהן גם כך לא מציג את כל האפשרויות. גם העובדה שמדובר בדגים טריים במיוחד מקשה את ההצמדות לתפריט קבוע. הספינות מביאות לנמל דגים שונים והשף קובע איזו סחורה לקנות על פי האיכות שלה כך שהיום אולי יהיה הרבה טונה וסרדינים ומחר רכיכות ולוקוס. הכי פשוט זה להסיע את מה שיש במטבח על הסרט הנע והפטרונים כבר יבזזו את כל מה שיונח על הצלוחיות.
כמה גאייג'יניות שיחקו אותה כאשר הציבו מצלמה על אחת הצלוחיות. התוצאה מעניינת מכמה בחינות.
בשבוע החולף ביקר טארו אסו, ראש הממשלה הזמני מאוד של יפן, בבית הלבן ונפגש בפעם הראשונה עם אובאמה. הנשיא האמריקאי קיבל סט של מקלות אוכל אשר גולפו עבורו בעיירה אובאמה הנמצאת בקרבת נגאסאקי. במידה והנשיא הנבחר לא מצליח להחליט על איזו מנה לעשות את הסיפתח של המקלות המסוגננים, שף סושי יפני מציע לו לטעום אובאמה מאקי:
